top of page
חדש! רצף של ציורים לחללי מוסדות ציבור, צה"ל ומשרדים. המטרה: "יצירת מודעות לתקווה כהליך מכוון למטרה" (ניו-יורק טיימס) כי חברה בלי תקווה נחשבת למתה… אך מה זאת תקווה? כתבו על הרעיון בלוס אנג'לס
1. הצד המעשי: של ה"סטורי בורד התקווה" לחללים משמימים ופרוזדורים ריקים מתוכן*
*מיועד להטמיע מסר של תנועה, אחדות, מיקוד. ותקווה..בפרוזדורי מוסדות ציבור,
א. מפרט טכני: מינימום 12 יח' – בגודל מינימלי 30/30 ס"מ' ליח' מודפסים על אלומיניום - לוקובונד, אורך הפרוזדור לא משנה, כי קיימת במוצר גמישות להתאמה מרבית, ניתן לפזר מקטעים שונים והתוכן ישמר ב. אופציה: "קמפיין דינמי - צייר לי קו אל התקווה" שיתוף המתכנסים סביב יצירה המעוררת אמון ותקווה... ג. המלצות אנשי השם שעברו את החוויה של עפר אלוני יצר
2. הסיפור: רצף של סיפור אישי / חברתי עם קו שקיווה לתקווה משותפת ואני עוד בדרך...
פעם לפני זמן היה איש - קו - והוא עוד כאן בנמצא, מוצפן בתוכנו… יום אחד קו זה השתוקק לתקווה משותפת, אך "מה זאת תקווה?" הוא שאל את עצמו ואת העוברים וגם את השבים.
הוא שמע את ההמנון, ששמו "התקווה" ובפי האנשים הוא שמע את המושג תקווה מופיע בכל משפט שני: "אני מקווה שבית"ר תנצח". או "אני מקווה לשינוי " ו"אני מקווה לרכב" ועוד והרבה... ואם זה לא מספיק, הוא גילה שבכל השפות שבעולם אומרים ש"אדם בלי תקווה נחשב למת" (כמו שמופיע בתלמוד הירושלמי). אך כשהוא חקר ושאל להבדל שבין תקווה לייחול (וכידוע ההגדרה של הדעת היא לדעת להבדיל) נוכח קו (זה השם שלו) שאף אחד (כמעט) ולא ידע מה זאת תקווה, וזאת למרות חשיבות הנושא לעצם קיומנו... כפי שהיטיב לבטא את האבסורד הזה הרמח"ל: ככל שהדבר ידוע, כך הוא נסתר. לכן קו החליט לעשות לימוד על הסוגייה ולכתוב את הספר "הקו א-ל התקווה" - ומשם, כפועל יוצא, נוצר ה"סטורי בורד התקווה" - שהוא בסך הכל כלי עבודה בתחומים האישי, החברתי, השיווקי והמדיני... והסוד של הספר מועתק מהחיים: כשמחברים הרבה קווים שונים למטרה אחת משותפת, התוצאה היא ציוויליזציה / הצלחה. ולבד? זה רק רובניזון קרוזו על אי, לכן המיליארדר הראשון בהיסטוריה היה הנרי פורד כי הוא חיבר קבוצה גדולה של אנשים באמצעות הסרט הנע למטרה אחת משותפת - המכונית. לעומת זאת, מעולם לא מצינו בדווי או אסקימואי מתבודד שהוא מיליונר, כי ההצלחה היא תוצר המאמצים הקהילתיים המשותפים של אלפי דורות - ואלה זקוקים למניע שהיא התקווה, המשולה לקו אופק. בצעדכם אל עבר האופק, בעודכם מתקרבים אליו - הוא מתרחק מכם. מדוע נחוצים ה"טרטור", ה"טירונות" הזאת? כי האדם מוגדר כהלך ההולך מחיסרון להשלמה (והלך נזקק למניע) וכל מי שייגע בשלמות ("וישב" בהשאלה) ידבק בו החיסרון. לכן המהר"ל מעיר בשולי הפסוק "לפתח חטאת רובץ": מתי החיסרון דבק בתינוק? בשעה שהוא מגיע לשלמות במעי אמו שהיא סיבת לידתו ויציאתו לאוויר העולם. באותה שניה החטאת / החיסרון דבק בו...אז אתם באים להצליח עם הקו האישי שלכם בצעדכם לעבר נקודת החיבור - או נקודת המגוז ב"סטורי בורד". אך כידוע לכל תזמורת צריך להיות מנצח ובמקרה שלנו המנכ"ל הוא הבוס המנצח על החיבור בינינו, בלי שהוא עצמו ייקח חלק בנגינה כי אי אפשר לנגן וגם לחבר. אז נא לא לזגזג בקו האישי - ולשמור על צלילות הצליל הנדיר שלכם, שכן אחרת עלול להגרם זיוף.
3. חשיבות הטמעת התקווה: א. התקווה מזכירה את המטרה המשותפת ב. התקווה היא הליך הממקד ומכוון למטרה ג. "נקודת המגוז" מזכירה למנכ"ל ולעובדיו שהוא המנצח - המחבר על "התזמורת" של העובדים ד. התקווה היא ה"קמפיין על" של כל הקמפיינים בעולם ומשמשת כמניע
מראה כללי בחדר ישיבות ברקע "סטורי בורד התקווה" הכולל את נקודת השיא - נקודת המגוז (מאחורי המנכ"ל ולא במקרה) המחברת את הקווים האישיים לתקווה משותפת, בד בבד הנוכחים נזכרים שלכל "תזמורת" חייב להיות מנצח שתפקידו רק לחבר בין הנגנים מבלי לנגן. גישה זו משקפת את קיצור תולדות ניהול הציוויליזציה, השווה לסך המאמצים הקהילתיים המשותפים של אלפי דורות. עפר אלוני
מראה כללי שיתניע את התקווה - כמניע הבלעדי להצלחה, כי אדם בלי תקווה נחשב למת
הסיפור של סטורי בורד התקווה מכיל 32 הדפסים אייכותיים וניתן להתאימו לכל אורך של פרוזדור, להלן הציור הראשון שיעורר לסקרנות:
התמונה המסכמת "בנקודת המגוז" שתזכיר, את הנוסחא להצלחה - חיבור בין האנשים (כל קו והצבע שלו) בד בבד עם שמירת הייחודיות של כל אדם באשר הוא...
קלוז אפ של התמונה המסכמת של הסטורי בורד
תקצירי הסטורי בורד בעברית ובאנגלית
"אני" רק שאלה: אומרים ש"אדם בלי תקווה נחשב למת" (בכל השפות בעולם) אך כשאני שואל מה ההבדל בין ללייחל ללקוות מעטים יודעים, למרות שמדובר במושג החשוב בעולם?!
כתבו עלינו
חלק מהתמונה כתבו עלינו
bottom of page