תערוכת ההשקה של הספר, במצפה עזריאלי, ת"א
עטיפה
"בכל סחף ישנה נקודה" (לאו דווקא עגולה) - עמוד 9
בכל סחף ישנה נקודת אחיזה העומדת וממילא זורמת נגד (באופן יחסי).
ביצירותיי ניתן לחוש בזרימה חזקה, שמשקפת את קצב החיים, עם נקודת אחיזה שתכליתה לבקר את הזרימה ואת המיצב ביחס לזרימה.
במהותה, נקודת אחיזה מעידה על חיות, עצמאות ועיתים על חוסר התפשרות על כל מה שזורם ו/או קורה סביבנו.
- "הנפילה" – (לא של אלבר קאמי) - עמוד 17
גם מי שעומד ליפול יכול להפיק תועלת מעצם המעמד. אולי הוא עשוי (ולא עלול) לחזור בו מעצם המחשבה להתאבד. למשל, לנוכח המשפחה המודאגת, המתאספת מאוחדת לרגליו, ושוב לא נשמעים בה הערות עוקצניות בין החמות לדודה. או למראה הנוף המרשים כל כך הנגלה מלמעלה, כולל האלומה המכחילה של הקוז'אק המשטרתי.
וזה מוכיח שוב שאפילו חרב מונחת על צווארו - אל יתייאש, כי אין ייאוש כלל והייאוש הוא מן מחלת נפש שלא קשורה למציאות, אלא לכמה פסיכיאטרים שמנצלים מצב עגום (ראה ערך שאין לו ערך - עורכי דין).
LIFE"וגם STILL" – עמוד 25
סטיל ולייף הם שני ניגודים המשלימים זה את זה. הסטיל - הדומם, הוא הקונטרסט או הניגוד של הלייף - החיים, כמו הניגוד שבין הטוב לרע, או בין השחור ללבן. ההשלמה שבין שני הקצוות נובעת מהעובדה שבלי השחור הרע, לא היינו מבחינים בלבן הטוב, לכן גם השחור הרע - הוא טוב.
השחור בימין התמונה מהווה כח משיכה, כמו הוואקום השואב לתוכו, בגלל הריק שבו.
לשם נשאבים כל האבסורדים שבחיים, מאחר שדווקא הריק (הוואקום) שבעולמנו הוא הכח החזק ביותר. זה מעורר מחשבות על הענווה, שלפיה, שיא הידיעה היא הכרת חוסר הידיעה (או, מוטב: הענווה, האומרת שאל שיא הידיעה אתה מגיע כשאתה יודע שאינך יודע דבר). ואולי השיא הוא דווקא במוות, שמשול לריק, הבא אחרי חיים סוערים ויצירתיים בדווקא.
"מה שטבעת יכולה לעשות" – עמוד 35
היד, וממילא הטבעת נמצאת בין האור, שמסמל את אור החיים, לבין המגהץ, שמסמל את האפור בחיים. אני יודע שזה עלול להישמע פתטי, אבל אנחנו חיים בין תקווה לייאוש, ורצוי להישאר באופציה האופטימית.
לחילופין, בשעה מוארת של תקווה, כדאי לחשוב על הלמטה, ובשעת הדאון תחשוב על התקווה, כי התקווה היא השאיפה ללכת לקראת, והייאוש הוא ויתור על השאיפה הזו ונפילה אל האין, וכשחיים בין לבין, מגיעים לאיזון האולטימטיבי.
בין לבין הוא האפור, ממש כמו בחיים, והאפור יכול להיות נוטה אל השחור, או אל הלבן, כמו שאין אנשים טובים (במוחלט) או רעים (במהות). הכל שאלה של מינון, וכשיש מי שמפרגן (וזה די נדיר במחוזותינו) "האיש הזה טוב", כלומר, המינון הוא 80% טוב ו- 20% רע, וההפך.
"הקרן שמקשרת הין הקצוות" – עמוד 55
הכחול מייצג מנוחה. סגנון הציור הוא "נקי", חלק וסטרילי, למרות שטעמי האישי הוא דווקא מחוספס, גם בזמרים, למשל, בוב דילן וג'ו קוקר, כי החספוס משקף את החיים, כשם שהג'ינס מייצג אותם יותר מהטוקסידו. ובחזרה לכחול - המייצג את המנוחה, והרקע - מחוספס, של סערה.
קרן האור מקשרת, ויוצרת את החיבור בין שני הקצוות, סערה ומנוחה, כי היא ממתנת, ואולי מנטרלת, את החספוס ואת הסטריליות. כשאני אומר סטריליות אני נזכר בסלבדור דאלי, שיצירותיו הנקיות משהו, הן ניגוד לשיגעון המאפיין את ציוריו, ולמרות זאת לא אהבתי את ציוריו, שוב, בגלל הסטריליות. ההעדפה שלי היא החספוס, משיכות המכחול של סזאן.
אם נחזור לעניין הציור, נראה שלפעמים אנחנו שוקעים בכורסה שבביתנו בהנאה רבה, אולי דווקא בגלל שבחוץ יש סערה, פיגוע וכו'. לפעמים קוראים למצב הזה אפאטיות, לפעמים ניתוק. הפסיכולוג ישאל אתכם אז כמה עולה כיכר לחם, נסיעה באוטובוס וכד'. ניתוק, חוסר עניין בחיים, או שמא טריפ לעולם טוב יותר?!
הרעיון הוא לקבל כל דבר בשמחה ובאהבה, כי הכל לטובה, אפילו הדברים הרעים, כי בלי הדברים הרעים, לא היינו שמים בכלל לב לדברים הטובים, ויש כאלה, אף שהם במינון נמוך יותר. הדברים הטובים מחזקים ומחזיקים אותנו, כי בזכותם יש לנו מה לקבל וממילא גם בשביל מה לחיות.
- "יחס זהב בבית ינאי" – עמוד 65
אז הנוסחה היא ....... למי שמתעניין, כי אני לא.
אני קרוב יותר לויז'ואל (כמו 40% מהאוכלוסייה), ולא לנוסחאות.
שתי דרכי קליטה עיקריות יש לאדם. הראייה והשמיעה. בשמיעה, ניתן לקלוט ולהקשיב למדבר אחד (ולא לשניים), ואילו בראייה, הדברים נקלטים בדרך הפוכה, בצורה דואלית. כך, הצבע האדום נראה שונה על רקע כחול, או על רקע צהוב.
בראייה, העצמים נתפסים כשהם מצויים בתוך גבולות שברקע. בשמיעה, התפיסה של הדברים שונה מהותית, כי הדברים נתפסים בעומק, אולי זו הסיבה ש"בגדול" המוסיקה פופולארית יותר מהאומנות הפלסטית, כי יש בה עומק שמדבר יותר לאנשים.
כלים להכנת מלבן זהב:
עפרון, סרגל, מחוגה ונייר (כמובן).
הוראות להכנת מלבן זהב: צייר ריבוע, חצה אותו לשניים. מנקודת האמצע, המסומנת באות א' הורד חוגה לב', העלה אנך לג' וחבר אותו באיזון לריבוע ד'. כך יצרת את יחס הזהב. פשוט, לא? כל הדברים היפים פשוטים. אולי מכאן גם הפועל הפשוט – להתפשט ממורכבות שמסבכת.
"רתיחה" – עמוד 81
הזרימה חזקה בכחול עמוק. הכוס ניצבת אנכית יחסית לזרימה וממילא מתנגדת לה. מצד שני, היא מושפעת מצבעי הזרימה, כמו שצריך להיות! פרט (או הטיפוס האינדיבידואלי) שלא מוכן לקחת חלק בזרימה, של אופנה, או של הלכי הרוח המקובלים, או מסרב להישטף בשיטפון עדרי, יכול עדיין להיות חלק מהכלל (בגוונים, לא בצורה) תוך שמירה על עצמאות המעידה על חיות. "חיה רעה" יכולה להמשיך להיות רעה - וחיה, כל עוד היא מתנגדת לזרימת הנחל. ברגע שהיא מוותרת ונסחפת - היא אבודה.
"ואולי מה שלא מואר לא קיים?" – עמוד 92
האם יש משמעות, או קיום, לדבר שלא נראה? דבר שהוא מחוץ לתחום ראייתנו, אפשר שהוא ישפיע עלינו ללא ידיעתנו, מעצם קיומו?
את הצבעים אנחנו רואים בזכות האור החוזר מחפץ צבוע. השחור הוא צבע האור הנבלע בתוכו. אם אין אור חוזר, יש חושך, ואולי זה מן משל לאור החיים, שבזכותו יש לנו חיים.
" הארה וגם הערה" – עמוד 101
הנקודות האדומות מסמלות "הארה", כברקים בליל אפל. ה"הארות" נועדו להצביע על כיוון בחיים.
פעם הלכתי במדבר, בנחל צין, מיקוד 84993, שמדרשת שדה בוקר משקיפה עליו ממעל. לפתע, הבריק ברק שהראה לי את היעד, ואת הכיוון אליו צריך הייתי ללכת, אך לאחר שנייה השאיר אותי בעלטה.
כך גם בחיים. ההארות הן "מותרות", שנועדו לכוון אותנו למטרה, אך רוב הזמן אנו חיים/הולכים (מחק את המיותר או הוסף את החסר) בחושך, עם הזיכרונות של אותן "הארות" קצרות מועד. למזלנו, ההארות הן רבות עוצמה כל כך, שהן משמשות איזון לחושך שמכסה את הארץ. ממש כמו הטוב, המצוי בעולמנו במינון נמוך יחסית לרע - ובכל זאת יש איזון ביניהם. כי אם היו הטוב והרע מצויים כאן במידה שווה, באופן אוטומטי היינו בוחרים בטוב, ואז לא היינו מנצלים ניצול אמיתי את זכות הבחירה שניתנה לנו, זכות השמורה לבעלי הדעת.
"מנוחה בכחול אחרי יום סוער (ברקע)"
ממש מעשיר, ותיאוריה של תיווי, מזכיר נשכחות מקורס תולדות האמנות, כל הכבוד לך.