עפר אלוני על השיא של שיר השירים "אני ישנה וליבי ער"

הפוקוס על שיר השירים – "אני ישנה וליבי ער" אך כוח המשיכה של ההרגל מונע את החיבור

אני ישנה ולבי ער- כי ההרגלים מכהים את חושייך  אבל למזלי  ליבך ממשיך לפעום בקצב חיי למרות תרדמתך... 

ואז בהיסח הדעת כדרכן של מציאות הבאות רק בהיסח הדעת את שומעת...

. קול דודי דופק- עם הסיסמא של הניצחיות...

פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי...

שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה- שהרי אני לילה שלם סופג את רסיסי הטל כל הדרך לחדרך...

ואת על מה את מתחשבנת אתי? בפרטים שוליים ביחס לניצחיות שלנו?  פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איכה אטנפם...

דודי שלח ידו מן החור- אני מתבונן בך דרך חור המנעול ואני חש את ריגושך שהרי... 

מעי המו עלי...

קמתי אני לפתוח לדודי- מתי פתחת? אחרי שהשארת אותי בלילה אפל וקר בבדידות מקפיאה? איך יכולת לאכזב את שאהבה נפשי, שהרי לא התחברת אלי ברגע הדפיקה על דלתך,  מתי תביני שה"אהבה מכסה על הכול" כולל על עצלותך. תשוקתך נסתרה עם תירוצים של  עצלות  ונהנתנות שהרי העדת על עצמך ש... 

וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול- ולכן  פתחת  לי באיחור שנבע מכובד גופך שנכנע לכוח המשיכה – ההרגל של כצאן לטבח... 

ו/או אז... ודודי חמק עבר- כי סבלנות מלשון סבל... 

נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני... כי עצלותך היא החטאתך את  שחיפשנו – מטרתנו – הלב, הזועק ל"ככה" בלי שום מניעה של גיל מקום, זמן, חיים או מוות "בחייהם ובמותם לא נפרדו"

עד כאן החטא, ועונשו?

מצאוני השומרים הסובבים בעיר הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות...

למענה? סיור במוזיאון שואה או תקווה, עם גטו בריחה