...תפיסת עולמי הנעלם
הזיכרון מעורר יותר מהחידוש
"לא באתי לחדש דבר - אלא להזכיר לכם נשכחות" היא השורה הראשונה בהקדמת הספר "מסילת ישרים" (אז תארו לכם מה השורה השנייה:). השורה הזאת מלווה אותי לאורך ולרוחב השנים. זה משפט שתרם לי בחיי התוכן שלי, בחיפוש בסביבתי הקרובה וחסך לי את העמידה בתורים של הדיוטי פרי ואת קניית כרטיס הטיסה למזרח הרחוק והקרוב:) כי בעצם הכול כאן בנמצא. וזה מזכיר את משנתו של פיטר דרוקר, הסבא והמייסד של עולם השיווק המדעי, שטען שלהמצאות הגדולות והקטנות בעולם לא היה "קהל יעד". לשיטתי - כולם יודעים הכל הם רק שכחו ושם המשחק הוא להזכיר וזה מעורר את האדם מתרדמת ההרגל שבה אנחנו שוקעים בחיי השעה, בדור של הסח הדעת עם עשרות אלפי מסרים שאליהם אנו נחשפים ביום. מלבד תרומתה של האמירה הזאת "לא באתי לחדש..." לחיי הרוח שלי, היא תרמה לי אף בחיי החומר, שהרי בעבודתי כמרצה, יוצר רב תחומי, המלצתי לשומעיי שעדיף להישען על הזיכרון, מאשר לחדש חידושים זרים הדורשים הטמעה יקרה גם מאמר זה נולד בסביבה שהיא מוכרת לך.
הנחת יסוד: קודם יוצקים יסודות ורק בסוף את הגג
כעיקרון יש ללמוד את הנחות היסוד ואת השורש תחילה - בגלל ריבוי הפרטים. החיים המקיפים אותנו מורכבים מפרטים מרובים העלולים לעייף ולבלבל בריבויים את המתבונן והלומד. לכן, עלינו לגלות תחילה את היסוד של הבנת הנמצא במסע החיים. לדוגמא: כל מיליוני הגוונים המקיפים אותנו בנויים בסך הכול משלושה צבעי יסוד. אז אם אתם רוצים ללמוד על מיליוני הצבעים/הגוונים, תלמדו רק על שלושת צבעי היסוד: כחול, צהוב, אדום, אחרת תתעייפו ותתבלבלו. מטרתו של חיבור זה היא להניח בידי הקורא מפתח דומה להבנת המציאות. כשנטמיע בתוכנו את תובנת הפרספקטיבה של החיים, נוכל לרכז את מהלכינו האישיים בצעידה ממוקדת לעבר ההצלחה...
בחן את עצמך במבחן אמריקאי בהבנת הנמצא.
הקדמה אישית חברתית כי זאת מהות האדם
בכל מהלך שמעורבים בו אנשים, סוד ההצלחה הוא משיכתם – או הימשכותם – של קווי רצונותיהם של המשתתפים לנקודת מגוז* משותפת. לכן יש לצייר נקודה שאליה שואף המהלך ו/או החזון - ואליה למשוך קווי מתאר המבטאים את העמדות ואת צורות החשיבה השונות, של כל המשתתפים, תוך שמירה מוקפדת על הייחודיות של כל אחת מהן. קווי המתאר ימשיכו ויימשכו אל אותה נקודת מפגש ואיחוד, שבה ייעלמו ההבדלים וחילוקי הדעות, בדרך לזריחה – שתסמל ותבטא את ההצלחה האחת, המשותפת. בכל נקודה בקו העולה של הציוויליזציה– גם ביצירת כוס חד פעמית – מושקעים מאמציהם המשותפים של עשרות אלפי אנשים.
סוד ההצלחה - להבדיל מהישרדות
מהו סוד הצלחתה של חברה גדולה אם לא יכולתה לאתר מראש את נקודת המפגש של רצונות רבים ושונים?! "ציון" שימשה - בעצם שמה נקודת ציון - במשך אלפיים שנה כנקודת המגוז* לתפילותיו של העם היהודי "ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ והביאנו לציון עירך" ושל חלומותיו והיותה כזאת היא שהבטיחה את הצלחת כינוסו של העם היהודי בארצו. היורו, המטבע האירופאי, משגשג בזכות האיחוד האירופאי – שבמסגרתו נגוזו ונעלמו המטבעות הלאומיים השונים. הצלחתה של ארה"ב נובעת מעצם שמה, ארצות שברית כרותה ביניהן. לאילו הישגים הגיעו, לעומת זאת, החיים בקהילות קטנות ומבודדות במרחבי הקרח של אלסקה, או במדבריות? אין זה מקרה שהישגיהם דלים, שכן ציוויליזציה היא פרי כל המאמצים הקהילתיים המשותפים של דורות רבים וכאשר הקהילות קטנות ומבודדות והשיתוף כמעט שאינו קיים, קשה לצפות לפירות איכותיים ואז זאת רק הישרדות.
(לא באתי לחדש – אלא להזכיר נשכחות. לכן אחזור על מה שכבר אמרתי) בכל מהלך שמעורבים בו קהלים גדולים, רבי משתתפים, סוד ההצלחה הוא משיכתם – או הימשכותם – של קווי רצונותיהם של המשתתפים לנקודת מגוז* אחת, משותפת. הבנת האמת שמאחורי "הפרספקטיבה של החיים" יכולה לשמש ככלי, חיוני לאדם המבקש להגשים את מטרותיו האישיות / החברתיות בשעת מבחן. זה נכון לגבי אדם החולם לממש את עצמו, זה נכון לזוג הרוצה לתכנן את חתונתו ו/או בניית ביתו, לחברה כלכלית שחרטה על דיגלה את עניין ההצלחה, לעם השואף להגשים חזון לאומי ולעולם שרואה בתקווה כמטרה.
מה סוד היצירה שלי מלשון צורה
בסרטים המצוירים Daffy Duck הולל באוויר אך כשהוא מביט מטה הוא מתחיל לחשוב איפה הוא ו/או אז הוא נופל, למה?על כך עונה שלמה המלך "מרבה דעת מרבה מכאוב" ולכן כשאני יוצר, כותב, מצייר, מצלם, מפרסם... אני אסוציאטיבי, לא חושב, יוצר והתנועה והעשייהמניעה בי את השלב הבא של היצירה, מהכיוון של הלב הרחב ולא השכל הצר...